החזון

מאפיין שני רווח של החברה העירונית הוא הפסיביות, היעדר השותפות והמעורבות האזרחית. האדם העירוני תופס את עצמו כחסר השפעה מול הרשויות, כצרכן של שירותים וידע. בניגוד לקיבוץ או ישוב קהילתי, שם ברור לתושב כי הוא שותף בקבלת ההחלטות ויש לו השפעה מכרעת על חינוך ילדיו, התרבות בישוב ושאר תחומי החיים, בעיר דומה כי קל לאדם הפשוט להתנער מהאחריות החברתית.

מניכור לחיבור, מפסיביות למעורבות

על מנת שערים תהיינה תוססות ומתפתחות, על מנת שמגוון האוכלוסיות בישראל יבחרו בעיר כמקום מגוריהן, יש ליצור בהן חברה קהילתית, תוססת, מעורבת ויזמית.

אנחנו בארץעיר פועלים כדי ליצור חברה עירונית חדשה. קהילתית, יזמית, מחוברת, שהעיר עבורה היא בית. כוחה של העיר, ושל העיר בפריפריה בפרט, היא בתושביה. המדינה והעיריות מובילים פרויקטים חשובים של בנייה והשקעה בתשתיות, אך אנו פועלים להתחדשות עירונית במובן האנושי – להשאיר את התושבים הקיימים בעיר ולמשוך אליה נוספים.  כי בניין בלי תושבים הוא ריק במהותו.

הקהילות והיזמים החברתיים שלנו משנים את כללי המשחק בעיר. לא עוד שוק שמנהל את תושבי העיר, אלא בני אדם ממשיים שמנהלים מסחר ויזמות לטובת כולם. לא עוד חברה מנוכרת ואנונימית, אלא אנשים היוצרים יחד מציאות וסביבת חיים עירונית קהילתית משגשגת.